|
רמת הצורה וגלגוליה אצל סאודק ואודם
רמת הצורה ומשמעותה אצל קלאגס
על מנת להבין את התפקיד המכריע שממלא המושג "רמת הצורה" (Formnivo) אצל לודוויג קלאגס, הנחשב כאבי הגרפולוגיה הגרמנית, יש לחזור לצרפת של שלהי המאה ה-19, שם הציב גרפולוג גדול אחר, קרפייה- ז'מן, את יסודות הגרפולוגיה המודרנית, המשמשים אותנו עד היום. בניגוד למקובל עד אז לייחס משמעויות פחות או יותר קבועות לסימנים הגרפיים, קרפייה-ז'מן טען שלכל סימן יש משמעויות שונות אפשריות, ושרק המכלול של הכתב יכול ללמדנו אלו מן המשמעויות רלוונטיות בכל מקרה ומקרה.
תפישה זו, שקרפייה-ז'מן ראה בה את העקרון המכונן של הגרפולוגיה המודרנית, הציבה עבור האבחון הגרפולוגי בעיה חמורה שלא היתה קיימת קודם לכן: כיצד ועל סמך אלו קוים מנחים ניתן לקבוע מהי הפרשנות הנכונה בכל מקרה ומקרה. במהדורה השלישית של ספרו L’écriture et le caractère, שיצאה לאור ב-1895 (מהדורה ראשונה: 1887) הציע ז'מן את ההרמוניה כקריטריון-על לאבחנה בין כתבים נעלים ונחותים. תפישה ראשונית ומגושמת זו של ז'מן עברה שינויים מרחיקי לכת בהמשך התפתחותו, אולם בצורתה הנוכחית היא הגיע לידיו של קלאגס, עם צאתו של התרגום הגרמני למהדורה הרביעית של הספר בשנת 1902.
למרות שקלאגס מתעלם מקרפייה-ז'מן ואינו נותן לו כל קרדיט על כך, ברור שמושג "רמת הצורה" שלו מושפע באופן ישיר מקרפייה- ז'מן, ומהווה את גירסתו המיוחדת של קלאגס לנושא. אולם אודם, שלא הכיר את הספרות הצרפתית, ושככל הנראה לא קרא גם חיבוריהם של מישון וקרפייה-ז'מן שתורגמו לגרמנית[1], אינו ער למקורה של רמת הצורה של קלגאס ועובר על כך בשתיקה בסקירתו לנושא.
תמצית משנתו של קלאגס בנושא מצויה בשני הפרקים הראשונים של Handschrift und Charakter ואביא אותה כאן בקיצור נמרץ. כפי שנראה, קלאגס העמיד במרכז משנתו את הריתמוס היוצר, בהתבססו על הפילוסופיה הביוצנטרית שלו, כפי שבאה לידי ביטוי בחיבורו הפילוסופי הגדול Der Geist als Widersacher der Seele (הרוח כמתנגדת לנפש)[2]. רמת הצורה מורכבת משלשה יסודות שהם אחד: הריתמוס, המקוריות וההרמוניה.
הריתמוס מבטא את הקוסמוס ואת הטבע. תנועת הגלים, מעוף הציפורים ומקצב הנשימה של הלב הם ריתמיים, בעוד שמכונת הקיטור ושעון המטוטלת הם קצביים. הריתמוס הוא טבעי ומלא חיים, בעוד שהקצב הוא מכני וחסר חיים. הריתמוס הוא הזרימה המתמשכת של הפכים קוטביים, בלא קפיצות או פערים ביניהם. זו החזרתיות של צורות דומות בפרקי זמן דומים, אך לא זהים. אף גל בים אינו זהה לקודמו, כשם שאף עלה אינו זהה למשנהו.
הריתמוס הוא טבעי, ספונטאני ומלא חיים, ורק מתוכו יכולה להיווצר מקוריות אותנטית. צורות שנולדות מתוך ריתמוס יוצר הן טבעיות, חד פעמיות ומלאות חיים, בעוד שצורות בנליות, מכניות או ביזריות מעידות על דלות הנפש של יוצרן.
הריתמוס מבטא את עוצמת הרגש ואת הויטליות של הדחפים, אך בו בזמן מכיל בתוכו את האלמנט המרסן, את האיזון הטבעי או ההרמוניה (Ebenmaß). ההרמוניה מורכבת מצורות מאוזנות ופרופורציונליות ומחלוקה רתמית של האימפולסים של הכתיבה, המתבטאת ביחס הרמוני בין החלק הכתוב והרקע הלבן של דף הכתיבה. בניגוד לסדירות שהיא תוצר של כח הרצון, ההרמוניה אינה רצונית, ונובעת מן האיזון הפנימי של כותבה[3]. בפרק חדש שהכיל הבהרות לגבי רמת הצורה, שנוסף על ידי קלאגס למהדורה של שנת 1940 של הספר, טוען קלאגס שכל הגזמה בכתב - גם במהירות או בלחץ – פוגעת בהרמוניה של הכתב, ולפיכך גם בגובהה של רמת הצורה.
קלאגס חילק את רמת הצורה לחמש דרגות, החל מרמת צורה 1 – הרמה הגבוהה ביותר, וכלה ברמת צורה 5- המייצגת את הרמה הנמוכה ביותר. קלאגס הנהיג את שיטת הטבלאות, וחילק את אפשרויות הפרשנות של כל סימן גרפי לפרשנויות חיוביות ושליליות, בהתאם לרמת הצורה של הכתב. זהו עקרון הדו-ערכיות של קלאגס, שבו הגורם הקובע את הפרשנות הוא האיכות החיובית או השלילית של רמת הצורה, ולא איכות הסימן הגרפי עצמו. הסיווג בטבלאות על פי עקרון-העל המקדים בדבר החיוביות/שליליות, שנקבע עם ראשית האבחון באופן אינטואיטיבי, ולא כפועל יוצא של כלל האבחון, נשמר תקופה קצרה בגרפולוגיה הגרמנית וכיום הוא נחשב מיושן ואף שגוי. ניתן למצוא אותו עדיין בעבודותיהם של ויזר וגרוס, לדוגמא, שאף הן שיטות שאבד עליהן כלח בגרמניה/שוויץ. כל מי שהסתייג מעקרונות העבודה הקלגסיאניים בדבר הדו-ערכיות של פרשנות הסימנים עוד בתקופת חייו, הפסיק בהכרח את השימוש בטבלאות, המדגישות דו-ערכיות זו (פולבר, פופאל, מילר-אנסקט, הייס, ויטליש וממשיכי דרכם).
סאודק וה-Standard-Class
סאודק, שהציג גירסה משלו לרמת הצורה של קלאגס, אותה הוא מכנה Standard-Class, טיפל בנושא בהרחבה בספרו The Psychology of Handwriting (עמ' 124-140), וביתר תמציתיות בספרו Experiments with Handwriting (עמ' 249-252). כמו קלאגס, גם סאודק ראה ב- Standard-Class קריטריון-על להבחין בין פרשנות חיובית לשלילית של הכתב, אך בחר לחלקו לעשר רמות, במקום חמש הרמות של קלאגס. אליבא דסאודק, ביטוי זה בא לציין "את רמתו השכלית הכללית של הכותב, דרגת כנותו או הזדייפותו, מקוריותו או המוניותו, כושרו להגיב על רשמים, עידונו האסתטי, ערנותו או קהותו, בקיצור: הערכתנו של הקרוי אישיות"[4] .
סאודק קבע שלשה קריטריונים המרכיבים את ה-:Standard-Class א.מידת המהירות, הטבעיות והספונטניות של הכתב. ב. מידת ההרמוניות של הארגון (Harmonic Spacing) ג. מידת המקוריות של הכתב והסטיה ממודל בית הספר. למרות שסאודק מגיע מאקלים רוחני שונה בתכלית, ואינו חולק עם קלאגס את תפישתו המטאפיזית, ניתן להבחין על נקלה בדמיון בין הקריטריונים של סאודק לאלו של קלאגס[5].
אודם והרמה האישית
לאחר שהתוודענו לגישתם של קלאגס וסאודק, המהוות את נקודת ההתייחסות של אודם לנושא, נוכל לגשת ללב הדיון שלנו: הזיקה הקיימת בין "הרמה האישית" של אודם לבין רמת הצורה של קלאגס. ונפתח בעובדות הידועות לכל: "האדם וכתב ידו", ספרו הראשון של אודם, מושתת כולו, על טבלאות של תכונות חיוביות ושליליות, כאשר התכונות החיוביות מיוחסות לרמת אישיות גבוהה, והתכונות השליליות – לרמת אישיות נמוכה. כפי שראינו זה עתה, זהו בדיוק עקרון-העל ששימש את קלאגס ואת סאודק. אודם בוחר להשתמש בחלוקתו של קלאגס לחמש דרגות (האדם וכתב ידו, עמ' 31), ובדומה לקלאגס, הוא מטעים ש"שיפוטה של רמת האישיות מצריך יותר מכל מידה רבה של אינטואיציה" (שם, עמ' 27).
בבואו להסביר כיצד פרשנות הכתב נקבעת לפי דרגת הרמה האישית הגבוהה או הנמוכה של הכותב, מביא אודם מובאה משל סאודק, המבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים את תפקידה של הרמה האישית בקביעת טיב הפרשנות החיובית או השלילית של הכתב: "הדמיון היוצר יורד ומתנוון לשקרנות, דיפלומטיה הופכת לסתגלנות, אידאליזם להתלהבות ריקה, למדנות לקנאות, מוצקות ההכרה לנוקשות האופי, התמדה לעקשנות, טוב-לב לחולשה, מתינות ושיקול לרשלנות, ספונטניות לפזיזות, נימוסיות להתפארות, צניעות להשתעבדות, אובייקטיביות לחוסר דמיון וכדומה" (שם, עמ' 25, לקוח מ-Psychology, עמ' 250).
מה מידת הזהות הקיימת בין הרמה האישית לבין רמת הצורה וה- Standard-Class, והאם התכוון אודם ליצור גירסה משלו לרמת הצורה? מדבריו המקדימים להצגת שיטתו, נראה שלא כך הדבר. לאחר שהזכיר את גישותיהם של קלאגס וסאודק (בלי לתת לקורא סקירה ממשית של שיטותיהם – את החסר ניסיתי אני להשלים כאן לצורך הדיון), אומר אודם את הדברים הבאים: "בלי להיכנס לפרטי ההפרשים שבין השיטות השונות, ננסה לראות באופן שיטתי ובצורה פשוטה ככל האפשר מה הם היסודות הגראפיים המשמשים קריטריון מעשי להערכתה של הרמה האישית" (שם, עמ' 27). משמע, הוא אינו מייחס חשיבות מרובה ל"פרטי ההפרשים", והקריטריונים שיציג בדפים הבאים, הם פחות או יותר – יתכנו שינויי וריאציות – הדברים שהוצגו ע"י קלאגס וסאודק.
ואולם, למרות היומרה להציג משנה פשוטה וסדורה מזו של קודמיו, נדמה שבניגוד לגירסתם של קלאגס ושל סאודק, גירסתו של אודם מבולבלת משהו, אקלקטית וחסרת קוהרנטיות. כמו קודמיו מעמיד אודם את הרמה האישית על שלושה קריטריונים: מהירות, קריאות ומקוריות (שם, עמ' 29). בעוד שמקורם של המהירות והמקוריות ברורים, נראה שאודם מחליף את הקריטריון של ארגון הרמוני בקריאות (אצל קלאגס וסאודק הקריאות נכללת במקוריות ואינה משמשת כקריטריון עצמאי). אבל קצת לאחר מכן צץ לפתע משום מקום קריטריון חדש, אופן השימוש בשטח, כלומר ארגון (שם, עמ' 30). האם אכן לפנינו כלל חדש, או שמא הוא נכלל בדרך נעלמה כלשהי באחד משלושת הקריטריונים הקודמים (אולי קריאות)?
בהמשך הדיון מביא אודם את טענתו הנזכרת של קלאגס, שכל הפרזה מפחיתה את רמת הצורה, ונראה שהוא מסכים לה. אלא שעקרון זה, הנובע מתפישת ההרמוניה של קלאגס, אינו משתלב בטבעיות עם הקריטריונים שאודם הציג רק בדף הקודם. גם טענתו המעניינת של קלאגס, שהמקוריות יכולה להתבטא גם באיכות החוויתית הנפשית ובעוצמת הרגשות (כתב עמוק, מלא, עשיר, עבה, חם וכיוצא בזה), הנובעת באופן ישיר מתפישתו המטאפיזית היחודית, מובאת על ידי אודם במהלך הדיון (שם, עמ' 29). האם מישהו עוד יכול לטעון ש"אודם ניתק עצמו לחלוטין משיטתו של קלאגס, לפיה הריתמוס ורמת הצורה מהווים עקרון מנחה ויסודי" וש"הסקאלות של אודם אינן מבוססות על עבודתו של קלאגס"?
ותמיהה אחרונה. כידוע, אחד מחידושיו המעניינים ביותר של אודם בספר זה (ככל הנראה בהשפעת סאודק), הוא החלוקה של הטבלאות לטמפו מהיר ואיטי, בנוסף לחלוקה לרמה אישית גבוהה ונמוכה. ואולם, בעוד שלנושא הרמה האישית מקדיש אודם דיון מקדים מפורט, הוא עובר על החלוקה לטמפו מהיר ואטי בשתיקה גמורה, ואינו מקיים על כך שום דיון תיאורטי מקדים. הדבר תמוה במיוחד לאור העובדה שכפי שראינו, המהירות מהווה כבר אחת משלושת הקריטריונים של אודם לרמה האישית. האין בכך משום כפילות? והאם אין כאן מקום להבדיל בין סוגי המהירות השונים על פי איכותם (למשל כתב מתון ומוקפד לעומת כתב כבד, מסורבל, רגרסיבי וכדומה) כפי שהדבר נעשה בגרפולוגיה הצרפתית? אכן בעיות אלו זוכות לפתרון הולם יותר בתורת הפוטנציות שלו.
* * *
כל המובא כאן, מתייחס כאמור רק לשלב הראשון בהתפתחותו של אודם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספרו הראשון "האדם וכתב ידו". עם התפתחות משנתו של אודם בשנים הבאות, וגיבוש תורת הפוטנציות, סטה אודם באופן מוחלט, כרבים אחרים באסכולה הגרמנית, מן האקלים המחשבתי הקלאגסיאני בכלל, ומן הדוקטרינה של רמת הצורה בפרט. למעשה, ניתן לטעון שתורת הפוטנציות היוותה עבור אדום מתודה משוכללת מקודמתה לקביעת הרמה האישית, שפתרה את מרבית הבעיות שהיו קיימות בדוקטרינה הקלאגסיאנית, ושהיתה מבוססת על הפיזיוגנומיה היחודית של הכתב ולא על קריטריון-על שאינו מתחשב באיכות הסימנים הגרפיים עצמם.
1. ספרים אלו אינם מופיעים בביבליוגרפיה המפורטת המובאת בסוף ספרו "כתב יד ואישיות". יש לציין, שתרגום גרמני של ספרו הראשון והבלתי עדכני של קרפייה ז'מן, עם חתימתו של אודם , מצוי בספריית האגודה.
3. על ההרמוניה אצל קלאגס וממשיכיו, ניתן לקרוא בהרחבה במאמרה של דפנה ילון, "ההרמוניה – על פי הגרפולוגיה הגרמנית" (גרפולוגיה מס' 5, האגודה לגרפולוגיה מדעית – ישראל).
4. הקטע, שתורגם לעברית והובא ע"י אודם ב"האדם וכתב ידו", עמ' 25 , לקוח מתוך Experiments, עמ' 249.
5. סאודק עצמו "מודה" שלקח מקלאגס רק את קריטריון השלישי, המקוריות, שלדעתו היא המאפיין העיקרי של רמת הצורה של קלאגס (Psychology, עמ' 137).
|